מאירי על נדרים ל׳ א

1 כבר ביארנו בהרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו שאם פדאן עד שלא נקצצו חוזרות וקדושות ודבר זה לא נחלק בו שום אדם ומה שאמרו בסוגיא זו לבר פדא דאמר וכו' לאו לישנא דיוקא הוא שזה דברי הכל היא אלא ששאלו בה לברר מתוכה מה שנסתפקנו במקום אחר בנותן שתי פרוטות לאשה אחת שתתקדש לו במה עכשו ואחת שתתקדש בו לכשיגרשנה שיהיו קדושין כשם שבכאן חלה קדושה אחר שלשים אחר הפדיון מכח הקדש הראשון כך יחולו אותן קידושין אחר הגירושין מכח קידושין הראשונים הואיל ומאותה שעה קדשה לאחר שיגרשנה ודחאוה לומר שאינו דומה דהתם כפדאוהו אחרים דמיא שהרי יצאה מרשות הבעל לגמרי ע"י הגרושין ואותה שעה אין לו עליה כלום אבל כאן הואיל ופדאן אין מוחה בידו שיעכב הקדושה שלא תחול אחר הפדיון וכבר ביארנו שאף בזו שבמשנתנו אם פדו אחרים שהרי אדם פודה הקדש חברו אין חוזרות לקדושתן ושמא תאמר תפשוט דלא הוו קידושי אינו כן שזו דרך דחייה אמרה ומכל מקום אין דמיון גמור ביניהם שזו לאחר שפדאוהו אחרים אין כח בו להקדיש מה שאינו שלו כמו שביארנו במשנתנו אבל אשה זו הואיל ושניהם רוצים והיה בידם בשעה ראשונה להתקדש לעולם אפילו שבשעה שנתגרשה יצאה מרשותו לגמרי אפשר שמקודשת ומתוך כך פסקו בה גדולי הדורות שלאחר שתתגרש תהא מקודשת מספק ויש פוסקין שמקודשת ממה שאמר האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה הואיל ובידו עכשו להקדישה שהרי לא מכרה עדין וכן מפרשין בזו שבמשנתנו שאם אמר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו ואם יפדום אחרים לשאקחם מהם יהיו קדושים שהם קדושים:

2 יש למדים ממשנתנו לענין דיני ממונות שאם אמר אחד לחבירו שדה זו נתונה לך מעכשו עד שאלך לארץ ישראל שאם חזר ולקחה ממנו קודם שיעלה חוזר וזוכה בה שכך אמר לו לעולם תהא שלך עד שאעלה אבל אם קנאו אחר ובא הנותן וקנאו מן הלוקח אינה חוזרת למקבל וכמו שפירשנו בפדאן אחרים ואין הדברים נראין שהמקבל אינו בדין זה ולא אמרוה אלא בענין איסורין שבאמירה בעלמא הוא נעשה ואין זה יותר משהיה השדה שלו לגמרי ומכל מקום הם סיימו את דבריהם שאם לא אמר לו מעכשו אלא קנה בחזקה עד שאעלה וחזר וקנאה אינה חוזרת לו שכבר כלתה חזקתו אבל אם קנאו בכסף קונה כלו מעכשו ואפילו נתאכלו המעות כענין האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים וכו' והדברים נראין כמו שכתבנו ואף באומר כן לעניים יראה לי שדינם כהדיוט אלא שיש מחמירין לדון בהם אמירה כמסירה והדבר נאה למעשה אע"פ שלהלכה יש לפקפק בו:

3 המשנה השלישית והכוונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש:

4 אמר הר"ם פירוש מפרש יקרא רוכב הים באמצעיתה וירחקו מהארץ מרחק רב אולם מעכו ליפו הנה הם ילכו על שפת הים קרוב מהארץ:

5 אמר המאירי הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה שאלו רצה לידור ביושבי היבשה לא היה פורט יורדי הים שהם המיעוט אלא דעתו על יורדי הים לבד ואסור בהם ומותר ביושבי היבשה נדר מיושבי היבשה אסור אף ביורדי הים שדרך בני אדם כשרוצים לידור מכל העולם מזכירין דרך כלל יושבי היבשה והוא שאמר שיורדי הים בכלל יושבי היבשה הם שכל שיורדי הים עיניו נשואות תמיד מתי יגיע זמנו לצאת ליבשה ואמר אחר כן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא במי שדרכו לפרש ונחלקו בגמרא בלשון זה רב פפא ורב אחא שלדעת אחד מהם ארישא מהדר כלומר אשנדר ביורדי הים שפירשנו שביורדי הים מיהא אסור דוקא במפליגים אבל באלו ההולכים מעכו ליפו שאינם מפליגים אלא שהולכים על שפת הים מותר שאין אלו נקראים יורדי הים ולדעת האחר אסיפא קא מהדר כלו' זה שביארנו בנודר ביושבי היבשה שאסור ביורדי הים שאף הים בכלל יושבי היבשה הם לא סוף דבר בהולכים על שפת הים אלא אף במפרשים ומפליגים הא מכל מקום בנודר מיורדי הים שאסור ביושבי היבשה אף בהולכים מעכו ליפו כן ולענין פסק הלכה בשניהם וכל שנדר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה ואסור ביורדי הים המפליגים אבל ההולכים על שפת הים מותר בהם ואם נדר מיושבי היבשה אסור ביורדי הים אף במפליגים וכל שכן בהולכים על שפת הים ויש פוסקין כלשון אחרון וכן נראה דעת גדולי המחברים ואין בדבר הכרח אלא שהדעת נותנת כדעת הראשון:

6 ובתלמוד המערב אמרו נדר מיורדי הים לאחר שלשים ונעשו בני יבשה ר"ל שנדרו מיורדי הים לכשיגיעו שלשים שנמצא שאין הנדר חל עד שלשים מהו באותם שהיו בים בשעת הנדר ויצאו להם כשהגיעו שלשים ונעשו בני יבשה פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לרבי ישמעאל דאמר אחר שעה שהנדר חל בה מותר לרבי עקיבא דאמר אחר שעת אמירה אסור והלכה כרבי עקיבא וסיום הירושלמי ובאילין טלייתא צריכא כלומר כאלו שיורדים לטייל על שפתו בדוגיות צריך ללמוד אם הם בכלל יורדי הים אם לאו: